אווה רייט

הבמה שלי: כוח שנראה כמו אמנות

אני הספורטאית של הקטלוג — במובן המילולי: פול אקרובטי ברמה תחרותית, flag וסטטיק V, פיגורות שדורשות כוח ליבה שבונים שנים. הגוף שלי פונקציונלי, לא דקורטיבי — כל מה שאתם רואים עובד, וכל מה שעובד רואים. המופע שלי הוא היברידיות: אתלטיקה שהופכת לריקוד, אגרוף שהופך לפלירט, וכוח שברגע הנכון נהיה רך. הקהל מגיע לראות מופע — ומקבל גם ספורט ברמה שמזמינים אליה כרטיסים. ההבדל ביני לבין רקדנית שעושה ״אלמנטים ספורטיביים״ הוא ההבדל בין שחקן כדורגל לשחקן שמחקה כדורגל: אצלי כל פיגורה אמיתית, כל שנייה של flag נספרת, וכל מי שהתאמן פעם ברצינות מזהה את זה מהתנועה הראשונה.

המופע באנגלית — הצד השני שלי

הפרט שהפך אותי לבחירה הקבועה של ערבים בינלאומיים: אני מנהלת מופע שלם באנגלית שוטפת — הנחיה, בדיחות, אלתורים, משחקי קהל, הכול. אורחים מחו"ל, ערבי הייטק עם רילוקנטים, מסיבת רווקים לחתן ששפת האם שלו אנגלית — אצלי אף אחד לא מרגיש תייר במסיבה של עצמו. ההתכתבות יכולה לרוץ באנגלית מההודעה הראשונה, והצוות מסמן אותי אוטומטית כשעולה המילה international. ולמי ששואל מאיפה האנגלית: שנים של תחרויות בחו"ל, מאמנים זרים וחדרי כושר שבהם השפה היחידה המשותפת הייתה אנגלית — שפה שלומדים על הרצפה, לא בכיתה, נשארת לתמיד.

איך נראה מופע איתי

כמו ערב קרב שהפך למסיבה: פתיחה עם ״שקילה רשמית״ של החוגג — לוח, משקל, דופק, הכול ברצינות מבצעית — ואז הפעמון, והרצינות מתפרקת לקצב. אמצע המופע הוא האקרובטיקה: פיגורות רצפה, עבודת עמוד אם יש, וה-flag שתמיד מגיע בדיוק כשהחדר בטוח שראה הכול — ואז מגלה שלא. אני עובדת עם הקהל כמו מאמנת: נותנת ״תרגילים״, סופרת חזרות, מחלקת ציונים — והחוגג מסיים את הערב עם ״תעודת אלוף״ שהכנתי מראש. השלד המלא של השעה — בעמוד הסולו; אצלי הוא רץ בדופק גבוה.

הדמויות שלי

האגרופנית — דמות הכתר: מכנסי אגרוף אדומים, כפפות, חגורת אלוף, וכניסה שבנויה כמו עלייה לזירה — הכרזה, פעמון, והקרב שאף אחד לא צפה. המאמנת הפרטית — ״אימון היכרות״ שמתחיל ברצינות מקצועית גמורה ונגמר רחוק מאוד ממנה; לא לבלבל עם המאמנת של מאיה — שלה קבוצתית ומצחיקה, שלי אחד-על-אחד ומסוכנת. הספורטאית — גרסת הסטדיון: מדליות, דגלונים, וקהל שהופך ליציע. הארון המלא — בעמוד התחפושות; אצלי כל דמות מגיעה עם כושר אמיתי מאחוריה.

איפה אני הכי חזקה

לופטים תעשייתיים עם תקרות גבוהות — הבית הטבעי של האקרובטיקה שלי; חדרי כושר פרטיים ומתחמי ספורט שסוגרים לאירוע — מגרש ביתי כפול; ומסיבות רווקים של חבר'ה ספורטיביים, שמזהים רמה כשהם רואים אותה. גיאוגרפית אני מבוקשת בתל אביב של הלופטים וברעננה האנגלוסקסית — הקהל הדובר אנגלית שם מרגיש שסוף סוף מדברים אליו. עמוד? נהדר אם יש, אבל לא חובה: ה-flag שלי עובד גם על משקוף יציב, וזה בדיוק הרגע שהחדר מפסיק לנשום.

רגע אחד מהשטח

מסיבת רווקים ברעננה, חתן מלונדון, חצי מהחבר'ה ישראלים וחצי טסו במיוחד. נכנסתי כאגרופנית והכרזתי באנגלית על ״שקילה רשמית לפני הקרב״ — שקלתי את החתן, בדקתי לו דופק, רשמתי בלוח. הבריטים צחקו מהדקה הראשונה, הישראלים הצטרפו כשהבינו שאני עוברת בין השפות באמצע משפט. בסוף הערב השושבין הלונדוני אמר: ״ראיתי מופעים בשלוש יבשות — זו הפעם הראשונה שהרגשתי שהמופע רואה אותי״. החתן, אגב, עמד את ״הקרב״ בכבוד — שלושה סיבובים, כולל אחד שבו החדר שפט אותנו בקלפי ניקוד שהכנתי מראש. בשביל המשפט הזה שווה לשמור על אנגלית חדה.

איך אני מתכוננת

כמו לאימון תחרותי, כי זה מה שזה: חימום מלא של חצי שעה — כתפיים, ליבה, פרקי ידיים; בלי חימום אין flag, ועם חימום חצי אין flag בטוח. אחר כך בדיקת ציוד: הכפפות, החגורה, מגן השיניים — כן, הוא אמיתי, וכן, הוא חלק מהדמות. אני לא שותה קפה לפני מופע ולא אוכלת שעתיים לפני — הגוף עובד נקי; אחרי המופע, לעומת זאת, אני האדם שמחסל את שולחן הכיבוד, ואתם מוזמנים לצחוק — החבר'ה תמיד צוחקים. ואצלכם אני בודקת דבר אחד ראשון: מה יציב בחדר. משקוף, קורה, קיר — האקרובטיקה שלי צריכה עוגן אחד, והיא תמצא אותו; בשמונה שנים על במות עוד לא היה חדר שלא מצאתי בו פתרון, כולל סלון עם תקרה נמוכה שבו כל המופע עבר לרצפה — והיה מהטובים שלי.

הפלייליסט שלי

ביטים כבדים, אלקטרו אגרסיבי, היפ-הופ של חדרי כושר — מוזיקה שמרימה משקולות איתי. לכניסת האגרופנית יש לי פתיח קבוע: אותו טראק שמנגן בכניסות של אלופות אמיתיות, והקהל שמזהה אותו כבר יודע שהולך להיות מעניין; מי שלא מזהה — מבין תוך עשרים שניות, כשהכפפות עפות הצידה. באירועים בינלאומיים אני שוזרת קלאסיקות בריטיות ואמריקאיות — שירים שגורמים לאורחים מחו"ל להרגיש שהערב דובר גם את השפה המוזיקלית שלהם.

למי אני לא הבחירה הנכונה

מי שמחפש רוך, נוצות ואיטיות קטיפתית — לא אצלי: אני חדה, מהירה וחזקה, ובקטלוג יש נהדרות בדיוק לקטיפה. גם ערב שכולו ישיבה סביב שולחן בלי סנטימטר פנוי — האקרובטיקה שלי צריכה מרחב, ואגיד את זה מראש במקום להצטופף; שניים על שניים פנויים זה המינימום שלי, ועם שלושה על שלושה אני כבר בונה לכם זירה. אבל אם הערב שלכם רוצה אנרגיה של זירה, רמה של ספורט אמיתי — או פשוט מופע שידבר אנגלית כמו שפת אם — אני הכתובת, ואין שנייה — ומי שמתלבט בין ״ספורטיבי״ ל״קלאסי״ מוזמן לכתוב לצוות: שלוש שאלות, והתשובה תהיה ברורה גם לכם.

חמש עובדות קטנות עליי

ה-flag שלי מחזיק שתים עשרה שניות — נמדד, מתועד, ובדרך לחמש עשרה; בכל מופע יש מישהו שמנסה לספור בקול, ואני מאריכה בשנייה רק בשבילו. הקעקוע הקווי על האמה הוא קו מסלול הריצה הראשון שלי — מזכרת מהחיים הקודמים באתלטיקה. מגן השיניים שלי כחול, ויש לי שלושה רזרביים — כחולים גם הם, כי אלופה לא משנה צבעים. אני היחידה בקטלוג שמביאה מגבת אישית לכל מופע — ספורטאית זה לא דמות, זה אופי; והמגבת, אם תהיתם, לבנה עם פס אדום, כמו בפינה של מתאגרפת. ובאנגלית אני חולמת — ככה יודעים ששפה באמת שלך; בעברית, לעומת זאת, אני סופרת חזרות — הרגלים של אימונים.

ערב איתי — צעד אחר צעד

19:30 — חימום מלא: חצי שעה, בלי קיצורים ובלי הנחות לעצמי. 21:00 — יציאה עם ביטים כבדים. 21:45 — ״אני כאן״ / ״I'm here״ — לפי שפת הערב. 21:55 — סריקת חדר: עוגן לאקרובטיקה, מרחב, קהל. 22:00 — הפעמון, והזירה נפתחת. שעה של כוח, אקרובטיקה, משחקי קהל בשתי שפות, ופינאלה על ה-flag שאף טלפון לא מפספס. 23:05 — קידת אלופה, כפפה מורמת לקהל, ואני בדרך — ספורטאית לא מאריכה בפרידות. מה שנשאר: סרטונים שייראו מיליון פעם, וחבר'ה שמנסים flag על המשקוף עוד שבועיים.